למה להיות רזה עשה אותי מתוסכלת?

לפני 15 שנה בערך עשיתי מחקר אודות אנורקסיה ובולמיה. איפושהוא במוחי המתבגר רציתי להיות שם, להיות אנורקטית או בולמית, כדי לדעת מה באמת מרגישים אנשים עם הפרעות אכילה.  על זה ייאמר… Be carefull with what you wish for.

ביוני 2007, 8 שנים אחריי אותה עבודת מחקר, חזרתי ארצה אחרי טיול ארוך במזרח. חמש מדינות, טראקים, חופים, גילוי תרבויות, כמה סבבים של קלקול קיבה ואכילה יומיומית מועטה. חזרתי וגיליתי שרזיתי. הייתי רזה יותר ומאושרת. מאושרת … עד שרציתי להיות עוד יותר רזה.

לא הייתה לי שום כוונה להיות בריאה, או להיות חזקה. מי חשב על זה בכלל בגיל 22? רציתי להיות רזה. רציתי שיראו לי את עצמות הבריח, רציתי שעצמות האגן שלי יבלטו ובעיקר רציתי שתהיה לי פחות ירך. כל מה שעשיתי היה לחשוב על ׳לא לאכול׳, וכל מה שאכלתי – גרם לי לדמיין את הירכיים שלי גדלות.

 תאילנד, ירקות והתמכרות להרגשה

במהלך הטיול התרגלתי לאכול הרבה ירקות, לא לצרוך מוצרי חלב ולא לאכול לחמים, מאפים ושומן טראנס. השינוי במה שאכלתי בטיול לא נבע מתוך מטרה שהגדרתי, אלא כי היצע המזון בחציו השני של העולם היה אחר, ומותאם לתנאי החקלאות ולהרגלים התרבותיים הנהוגים בכל מדינה ומדינה. בבורמה למשל, אכלתי בעיקר אורז עם פירות ים, דגים, ירקות ופירות. תאילנד הציעה פאד-תאי חלומי, הרבה ירקות מוקפצים, ביצים, פירות ונודלס. דווקא בלאוס, בגלל שהמדינה היתה קולוניה צרפתית בעברה, נתקלתי בבגטים, שדווקא הם, באופן הכי לא צפוי,  גרמו לי לקלקולי קיבה.

יומיים לפני  סוף הטיול, נשקלתי על משקל מאולתר כזה באחד הקניונים בבנגקוק. המשקל הצביע על 53. חמש קילו פחות ממה שהייתי חודשיים קודם לכן. לא האמנתי למספר השקרי עד שנחתתי חזרה בארון הבגדים שלי וגיליתי שמחציתם היו גדולים עלי. ההתלהבות היתה כל כך גדולה שרציתי לשמר את השינוי. ויתרה מכך, רציתי עוד ממנו. עוד מהתחושה הזו שקיבלתי כשנעמדתי על מאזני המשקל והמספר היה נמוך ממה שחשבתי. התמכרתי לריגוש (המיותר) הזה. והמשכתי במתכונת ההרזייה.

השלב הראשון בשימור היה הקפדה על ארוחות קטנות, והמנעות ממתוקים, מאפים ומוצרי חלב. השלב השני היה לדלג על ארוחות, עד למצב שבו הייתי מסיימת יום שלם כשהדבר היחיד שאכלתי היה פרי. אז איך הבאתי את עצמי לכדי תסכול? ולמה להיות רזה עשה אותי מתוסכלת?

לא קיבלתי מחמאות מהסביבה, להיפך, כולם אמרו שאני רזה מדי. אבל זה לא מה שעניין אותי – אותי העסיק הסיפוק של ההפחתה במשקל. הגעתי ל51 קילו ולמזלי עצרתי שם.  ולא, לא עצרתי כי הייתי חכמה או חזקה לקבל את ההחלטה שאני לא רוצה לפתח הפרעות אכילה, אלא שהספקתי כי הייתי חלשה מדי. התסכול שהיה לי מלהתעסק ב׳לא לאכול׳ היה גדול מדי להכלה.

קיבה ריקה ותחושת סיפוק

ההתעסקות המתמדת סביב ׳לא לאכול׳, סביב רזון והשאיפה ליעד שהיה מעין ״בור בלי תחתית״ הפכו אותי להיות מתוסכלת, חסרת שקט ולא מאושרת בעליל. היו לי רגעים שהייתי מרוצה מעצמי, מהיכולת לא לאכול ומלהראות טוב. זכורים לי רגעים בהם ההרגשה הכי נעימה במהלך היום היתה הקיבה הריקה, הבטן המקרקרת והרעב שהיה הולך איתי, ללא תאבון שמתלווה אליו. הרגשתי שהתמכרתי לשני דברים דאז: תחושת הסיפוק מירידה במשקל, ותחושת הקיבה הריקה. כל פעם שרציתי לאכול, עצרתי את עצמי בשאלה: מה יותר נעים לי: תחושת הרעב והבטן הקלילה או תחושת הבטן המפוצצת והשובע המכביד? ככה, ימים שלמים ושבועות שכל מה שעניין אותי היה להעביר את היום כמה שיותר מהר – כדי לאכול פחות.

ואז זה נפסק.

הייתי ׳חלשה מדי׳ בכדי להפוך לאנורקטית. לא היה לי דאז מספיק כוח רצון בכדי לפתח הפרעות אכילה. אהבתי אוכל והויתור שעשיתי היה מחיר כבד מדי ליעד הרזון. תחושת הסיפוק התחלפה פעמים רבות בתסכול ואכזבה כשאחרי יומיים בלי אוכל – ומשקל שנשאר זהה. ההנאה מהמראה החיצוני שינתה פניה לחוסר שביעות רצון מאי השגת היעד המספרי. ובזה תמה לה סאגת הרזון החד פעמית בחיי.

להיות רזה כפי שהכרתי את זה, ובהתאם לגניטיקה שלי, לתנאי החיים התרבותיים ולאורח החיים שלי – היה מאוד מתסכל ומאוד עצוב בשבילי. אפשר להיות רזה ומאושרת, אני לחלוטין לא אומרת שלא. יש אינסוף אנשים רזים, שאוכלים הרבה, ונהנים מהחיים. אבל אם הגנטיקה לא בצד שלכם – הפתרון הנכון הוא פיתוח מודעות, למידה, הבנה והתנסות.

היום, בניגוד לעצמי בגיל 22, יש לי מספיק כוח רצון, אבל מזל שאני כבר לא רוצה להיות רק רזה. היום אני מתעסקת עם אוכל, תזונה ופעילות גופנית אפילו יותר ממה שהתעסקתי בזה בכל חיי, אבל היום אני עושה את זה ממקום נכון, ובתבונה, כשהיעדים שלי הם קודם כל אושר ובריאות.

אז מה אני עושה היום ששונה מאז?

1. היום אני שואפת להיות בריאה ולהרגיש טוב. אני אוכלת הכל, ובתנאי שההרגשה שמתלווה לארוחה היא הרגשה טובה. אני מתאמנת כי בסוף כל אימון אני מרגישה Unstopable. ולא רק מבחינה פיזיולוגית, אלא שאני מרגישה שאני יכולה לכבוש כל פסגה, כל יעד וכל מטרה.

2. היום אני רוצה להיות חטובה וחזקה ולא רזה. המראה הרזה הוא נגזרת של חיטוב והורדה באחוזי השומן. רזון מעלה בי קונוטציות של חולי, חוסר, אפרוריות ודיכאון.

3. היום אני אוכלת הכל מהכל – בגבולות הטעם הטוב. וזה המפתח. פיתחתי מודעות לאוכל ולמרכיביו ולכמויות להן אני זקוקה. אני לא חוסכת מעצמי שומדבר, כי למדתי מה עושה לי טוב, ממה עלי להמנע וכן, יש גם מאכלים שקשה לי לעמוד בפניהם, ונחסכים ממני עקב ההשלכות ארוכות הטווח הנלוות אליהם.

4. היום אני לא נשקלת. בכלל. אני לא נותנת למדדים מספריים להשתלט על ההרגשה, ולפקשש את האינסטינקים והאינטואיציות שלי. אם אני מרגישה טוב , למי אכפת כמה אני שוקלת? ואם יצאתי מאיזון אני עושה חישוב מסלול מחדש.

5. היום, בניגוד לימים בהם הייתי ׳רזה׳, אני שוקלת יותר ונראית פחות. יש לי פחות אחוזי שומן ויותר מסת שריר. אני מאושרת ואני אוהבת לאכול.